<h1>האשכול — רצב"א, הלכ' מקוואות</h1>
<h2>דף ד.</h2>
גרסינן בפ"ק דערובין אר"ח ב"א אמר רב שעורין חציצין ומחיצין הלמ"מ, ואקשינן חציצין דאורייתא נינהו שנ' ורחץ במים את כל בשרו שלא יהא דבר חוצץ בין בשרו למים, כי אצטריך הלכתא לשערו כדרבה ב"ר הונא דאמר נימא א' קשורה חוצצת ג' אינן חוצצות, ב' איני יודע. שערו נמי דאורייתא דתני' ורחץ במים את כל בשרו את הטפל לבשרו וזהו שער, כי אתא הלכתא לרובו ולמעוטו ולמקפיד ולאינו מקפיד וכדרבי יצחק דאמר דבר תורה רובו ומקפיד עליו חוצץ ושאינו מקפיד עליו אינו חוצץ, וגזרו על רובו שאינו מקפיד משום רובו המקפיד ועל מעוט המקפיד משום רובו המקפיד, ולגזור נמי על מעוטו שאינו מקפיד משום מעוט המקפיד, אי נמי משום רובו שאינו מקפיד, היא גופא גזרה ואנן ניקום ונגזר גזירה לגזירה. לההיא מסקנא ליכא חציצה דאורייתא במעוט הגוף אפי' בהקפיד עליו. ואיכא לעיונא בהא מלתא דאמר בפ' התנוקת [נדה ס"ו ע"א] אמר רבא לעולם ילמד אדם בתוך ביתו שתהא אשה מדיחה בית קמטיה במים. מיתיבי בית הקמטים ובית הסתרים אין צריכין לביאת מים, נהי דביאת מים ל"ב ראוי לב"מ בעינן כדר' זירא דא' כ' הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו, ושאין רל"ב בילה מעכבת, דתנן התם [מנחות ק"ג ע"א] אם אמר הרי עלי מנחה של ס"א עשרון, מביא ס' בכלי אחד, והאחד בפני עצמו, וטעמא דס' יכול לבלול בכלי אחד, ס"א אינו יוכל לבלול והתורה אמרה בלולה, ופריך והא תנן אם לא בלל כשר, אר"ז כל הראוי לבילה א"ב מעכבת, ושאינו ראוי מעכבת בו. ואי איתא להאי דרי"צ... [חסר] והא דאמר רבה ב"ר הונא [שם] נימא א' קשורה חוצצת, לא א' בלבד קאמר, דמעוטו וא"מ עליו אפי' מדרבנן אין חוצץ, אלא כלומר הרבה שערות קשורות אחת אל אחת עד שדרכה להקפיד בכך, ג' אינה חוצצת לפי שאם ג' נקשרות בחד קשר אין הקשר מהודק ואינו מונע המים מלבוא שם, ושתים איני יודע ופליג עלי' רי"ו בפ' התנוקת [נדה ס"ז ע"א] ואמר אין לנו אלא א'. ונ' דהלכה כרי"ו דהלכתא כותי' אפי' לגבי רב ושמואל ועוד דמידי דרבנן הוא ופרושא דנימא א' קשורה, אפי' קשורה בעצמה חוצצת, וכן אם נקשרה עם חברתה, דלא עיילי מיא בהאי קשר, אבל אם ב' שערות נקשרות בקשר א' בפני עצמן, לא זה לעומת זה, אלא נטל ב' שערות כחוט א' וקשרם, או שקשר ב' שערות שעשאן חוט א' עם ב' שערות אחרות כמעשה עבות אין כאן חציצה דעיילי בהו מיא. ובתשו' הגאוני', מה שאמרו רובו ומקפיד עליו חוצץ מה"ת רוב הגוף נדון בפ"ע, ורוב שער נדון בפ"ע, שרוב הגוף בלא שער, ורוב שער בלא הגוף אי מקפיד עליו חוצץ מה"ת, וטעמייהו דאית לן תרי קראי לחציצה, דמרבינן שער מאת הטפל לבשרו, ואתא הלמ"מ דרובו ומקפיד חוצץ אבשרו לחוד ושער לחוד, וה"נ משמע מדסמיך למימרא דרבה ב"ר הונא נימא א' קשורה חוצצת הא דרי"צ ד"ת רובו ומקפיד חוצץ, דאשמועינן דאשערו נמי קאי. ומדאמרינן בה"ס בעינן ראוי לב"מ, לפיכך צריכה לבדוק כל קמטיה שלא יהא שם דבר חוצץ. ואם נמצא אחר טבילתה דבר חוצץ בהם צריכה לחזור ולטבול דא"ר יצחק [נדה ס"ו ע"א] מעשה בשפחתו ש"ר שטבלה ונמצא עצם חוצץ בין שניה והצריכה רבי טבילה אחרת. מיהו דוקא המיהדק כעצם, אבל מאי דלא מיהדק אינו חוצץ ששנינו [מקוואות פ"ח מ"ה] נתנה מעות בפיה וטבלה טהורה מטומאתה אבל טמאה אגב רוקה. נתנה שערה בפיה ועי"כ לא באו המים על שערה כאלו לא טבלה קפצתה ידה או קרצה שפתותיה כאלו לא טבלה. האוחז באדם וכלים ומטבילן טמאים, ואם הדיח האוחז ידו במים טהורים, שמים שעל ידיו נטהרו במי מקוה ובמקום אחיזת ידו קדמו המים. ר"ש אומר ירפה ידיו עד שיבואו בהם מים. איכא מאן דמפרש ר"ש מחמיר ולא סמך אהדיח שצריך לרפות ידיו, ולת"ק די אם הדיח וכ"ש אם מרפה, וי"א לת"ק לא מהני מרפה דגזרינן דלמא לא ירפה. מיהו גזרה זו לא מצינו, אדרבה שאמרו בפ' לא תצא אשה [שבת נ"ז ע"א] לא [בחוטי צמר ולא בחוטי פשתן ולא ברצועה שבראשה ולא תטבול בהן עד שתרפם], אלמא די אם תרפם ול"ג אטו לא תרפם, ובתוספתא [מקוואות פ"ו מ"ד] השירין ונזמים והקטלאות והטבעות אוצין חוצצין, רפין אין חוצצין, אלמא ל"ג רפויים אטו דחוקין, ובפ' החולץ [יבמות מ"ו ע"א] מנימין עבדיה דרב אשי בעי לאטבולי לשם עבדות, מסריה נהליה לרבינא ולרב אחא אמר להו חזו דמיניכי קבעית לי' [רמו ליה ארויסא בצואריה ארפו ליה וצמצמו ליה ארפו ליה כי היכי דלא להוי חציצה צמצמו ליה כי היכי דלא לקדים להו לשם בן חורין אני טובל] חזינן דלא גזרינן רפוי אטו מהודק, דדוחק לומר כל הני ס"ל כר"ש ולא כת"ק דהלכתא כותי', אלא ודאי לת"ק נמי מהני אם מרפה ידו.
